<h1>ראבי"ה סימן אלף מ"ו</h1>
<h2>דף קכח.</h2>
אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד [שבועות ל"ט ע"א]. כלומר ממהרין לפתוח הדין ולומר לו צא תן לו. דכיון דפסקו וגמרו הדין אינו יכול לחזור בו. וכן כל דבר שמקבל עליו בפני ב"ד ולאח"כ נגמר הדין אינו יכול לחזור בו. כדתנן [סנהד' כ"ד ע"א] נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך וכו' אינו יכול לחזור בו, ומוקמינן לה לאחר גמר דין, וגמר דין הוא שפטרום ב"ד מלפניהם שפסקו דינם. ולגבי חייוב ממון ופטור ממון כיון שאמרו לו חייב אתה או פטור נסתלקו לגמרי הדיינין דשוב אין לו עסק בדין ואין יכול שוב לחזור מקבלתו כלל כגון אם קיבל קרוב או פסול בין לדין בין לעדות. אבל לגבי שבועה כגון השבע וטול וכן דור לי בחיי ראשך, כל זמן שלא נשבע (ו)לא נפטרו מן הדין כיון דיכול לחזור, אבל נשבע הוי גמר דין וחייב ליתן לו ואינו יכול לחזור. הילכך כי חייבוהו שבועה ואמר איני נשבע ופסקו (לדונו) [לדינו] ואמרו לו צא תן לו נגמר הדין לגמרי ואינו יכול לחזור. ופוטרין, שתי לשונות משמע, לשון פתיחה כמו פוטר מים וגו' [משלי י"ז] וכמו פטר רחם [שמות י"ג ועוד] דמתרגמינן פתח וולד, ולשון תלמיד הנפטר מרבו [מו"ק ט' ע"א, יומא נ"ג ע"א] וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין [אבות פ"א מ"ח]. והא דאמרינן בפרק המפקיד [ל"ד ע"א] אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מאי מיהדר קא הדר ביה וכו', מיירי כשחזר בו כל זמן ששהו ב"ד בדין עד שלא גמרוהו, אבל גמרוהו שאמרו לו צא שלם לו כמו שקיבלת, שוב אינו יכול לחזור ולומר איני משלם, דלא גרע מקבל בפני ב"ד ממקנה בפני עדים, דאמרינן [ב"ב קי"ד ע"א] קניין עד אימת חוזר רב יוסף אמר כל זמן שעוסקין באותו עניין, אבל גמרו העניין והתחילו בעניין אחר, בדבר אחר, אין יכול לחזור, והילכת' כוותי', מקבל בפני ב"ד נמי כל זמן שב"ד עוסקין יכול לחזור, נפטרו מן הדין אין יכול לחזור בו. ומצאתי בתלמידי רבינו הלוי נ"ע שכתבו, הקשה ר' על המפרשים כי לאחר גמר דין של שבועה הוא לאחר שבועה, וכי לאחר שבועה היה ר' מאיר אומר יכול לחזור בו. (וכי) תימא לי על חכם כמותו, וכי פליג ר' מאיר אשבועה גמורה דהוא שבועת הדיינין למימר דיכול לחזור, והא ר' מאיר לא פליג אלא אנאמן עלי אבא וכו' בין לדין בין לעדות דגמר דין הוא פתיחת (ל)דין ופסקו ולא שייך כאן שבועה. וכן דור לי בחיי ראשך לאו שבועה היא הילכך א"ר מאיר אע"ג דנדר בחיי ראשו חוזר, אבל בשבועת הדיינין לא אשכחן דא"ר מאיר חוזר. וכן נמצא בספר חפץ, היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך יכול לחזור בו עד שיקבל שבועה מפי ב"ד דברי ר' מאיר. אלמא בדור לי פליג ר' מאיר ולא בשבועה מפי ב"ד. וכן [ב"ב קכ"ח ע"א] עבדי גנבת וכו' עד רצונך שתשבע וטול הרי זה נשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו משנשבע, ומוקמי' לה כחכמים, דלר' מאיר יכול לחזור בו. וה(ו)א נמי לאו שבוע' ב"ד אלא איהו מטיל לה עלה, דאין נשבעין על העבדים, הילכך לאו שבועה הוא לר"מ ויכול לחזור. ולר' מאיר אם היה זה שוטה שנשבע על פי זה שאמר לו השבע נכריח את זה ליתן לו ממונו יכול לומר משטה אני בך. וא"ת היאך יניחו לו ב"ד לישבע כיון דיכול לחזור בו. איכא למימר בקפץ ונשבע קאמר ר' מאיר ובמחול לך לא א"ר מאיר חוזר הואיל ותפיס ולרבנן כיון דקיבל עליו בפני ב"ד דאמר השבע וטול או דור לי בחיי ראשך וטול הוי כשבועת הדיינין ונוטל. ומיהו כל זמן שלא נשבע מצי הדר דכיון דהוי כשבועת הדיינין ושקול בה לא הוי גמר דין עד דמשתבע וקודם גמר דין יכול לחזור בו.
ובימי ר' מאיר לא נתקנה עדיין שבועת היסת וגם לא בימי ר' אבא. לפיכך אמר רצונך השבע וטול. דאי נתקנה שבועת היסת וחייבוהו ב"ד ונשבע שבועת היסת שקנאו והפכה על התובע, מאי רצונך, בעל כורחי' מהפך כדאמרינן [שבועות מ"א ע"א] בדרבנן מהפכינן. ותו אי כבר איתקנה שבועת היסת וכשהיפך השבועה מיירי, מאי הוא דקאמר ומאי קמ"ל, טובא קמ"ל דנשבעין שבועת היסת על העבדים ומפכינן לה. אלא וודאי מדקאמר מאי קמ"ל וכו', ש"מ דהאי השבע וטול לאו במיפך שבועה מיירי דהיא שבועת ב"ד, אלא כדקתני רצונך השבע וטול, שהוא מטילה עליה ולא ב"ד. דבשבועת ב"ד לא אמר ר' מאיר חוזר כדאמרינן לעיל עד שיקבל עליו שבועה מפי ב"ד, דאם נשבע מפי ב"ד אינו חוזר. ורבינו שלמה נ"ע נמי פירש [שם מ"ח ע"ב ד"ה הא] כי בימי התנאים לא ניתקנה שבועת היסת. וראייתו מהא, לקח הימינו ערב שביעית ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס [אין מגלגלין הא שאר שני שביעית] מגלגלין, ואם איתא דהוה שבועת היסת (אין) אמאי מגלגלין, בלא אריסות ושותפות לישתבע אמלוה. אלא ודאי לא הוות תקנה בימי התנאים. וחביבי הלוי אמר הות בימי התנאים. ומיהא סברא דאמר [שם מ"ו ע"א] אלא בהא פליגי ר' יהודה סבר כי עבדו רבנן תקנה לשכיר בדאורייתא בדרבנן, כגון שבועת היסת, לא עבדו תקנתא ורבנן סברי וכו', ומפרש הא דלוה הימינו ערב שביעית וכו' שמגלגל שבועת אריס ושותף אגב שבועת הלוואה שהיא שבועת היסת. אלמא דניתקנה בימי התנאים. וליתה לדחביבי, דהא ש"מ דמגלגלי בדרבנן, ואם איתה דמגלגלין שבוע' שותף אטו הלואה, הוה ליה למידחייה דבשבוע' הלואה דאורייתא מיירי כגון שהודה במקצת. אלא על כרחי' שבועת הלואה קאמר דמגלגלין אגב שבועת שותפין ואריסין. שלא נתקנה שבועת היסת לכל דבר אלא לבעל הבית (כגון) [כנגד] השכיר ומשום דטריד בפועליו [שדיוה] אשכיר(ות) אבל לכל דבר לא ניתקנה שבועת היסת עד רב נחמן.
והאי עבדי גנבת וכו', בההוא מיירי ד(ב)החזיק בו שלש שנים, ולהכי אין יכול להוציאו ממנו אלא א"כ נשבע מה שהטיל עליו. אבל לא החזיק בו ג' שנים, בלא שבועה הוא מוציאו ממנו. שאין יכול לומר אתה מכרתו לי אלא בראייה ולמה לי לאשתבועי בעל כרחי' [לאפקיה] מיניה.
